רמת גן

בשנת 1956 לאחר נשואי גרנו ברמת גן ברחוב הגפן, אחרי שנה כשנולדה בתי טובה טיילתי איתה כל יום בגן דוד המלך,

גם הורי עברו מיפו לרחוב אבטליון, ברחוב אלימלך היה בזמנו בית יתומים ושכנה שלנו ביפו היתה בו ולפעמים הייתי באה לבקר אותה. בהמשך מרחוב אבטליון היה גן אברהם על שם אברהם קריניצי שהיה ראש העיר ,הוא היה ראש עיר מאד מוערך, עד שנהרג בתאונת דרכים הוא כיהן מעל לשלושים שנה כראש העיר של רמת גן.

כחתן וכלה היינו מבקרים בגן אברהם. בזמנו טיילתי גם לגן הקופים עם ביתי טובה ובני משה,משה היה עדיין בטיולון וביתי הובילה אותו, כיון שגן הקופים נמצא על הר התהפכה העגלה ובני נפל מתוכה והתגלגל במורד ,אני כעסתי מאד על ביתי כיון שנבהלתי והיא זוכרת זאת עד היום.
ברמת גן נולד לנו עוד ילד וכיון שנהיה לנו צפוף עברנו בשנת 1960 לבני-ברק.

ובשנת 1982 חזרנו לרמת גן כיון שאנחנו אוהבים מאד את העיר הזאת ,כיון שיש בה הרבה גנים,במיוחד שיש בסביבתנו את פארק מרום נוה שאנחנו מטיילים בו וזה משפר לנו את איכות החיים.

גם בפארק הלאומי היינו חוגגים ימי הולדת לנכדים שלנו,

גם הילדים שלנו לאחר נשואיהם גרו ברמת גן וביתי טובה גרה בה עד היום והיא גם מורה בבית הספר מורשת משה ברמת גן מעל לשלושים שנה.

טיול לפטרה

בס"ד


בחנוכה נסענו לאילת ומשם החלטנו לקחת טיול לפטרה. אני בעלי בתנו טובה והחתן שלנו מנחם.
מהמלון אסף אותנו אוטובוס תיירים עד הגבול הירדני ,שם החלפנו לאוטובוס שלהם, נסענו דרך עקבה שהתפתחה מאד בשנתיים האחרונות.
מעקבה נוסעים במדבר בדרך שנקראת דרך המלך, מרחוק רואים הרים שעל אחד מהם יש מבנה של מנזר ואומרים שזה ההר שקבור שם אהרון הכהן.
אחרי נסיעה של שעתיים הגענו לפטרה, שנמצאת בתוך קניון מרהיב, בזמנו המקום היה מקודש לנבטים הם היו מגיעים מכל מקומות מושבותיהם אל האלה שלהם ולקבור שם את מתיהם לכן הם חפרו בסלעים מערות וארמונות יפיפיים בסגנונות של אותם זמנים בסגנון מצרי, אשורי, הלניסטי ורומאי. הסלעים שם הם אבן חול לרוב בצבע אדום ,לכן קוראים למקום גם הסלע האדום. הם גם חפרו תעלות לזרימת מים מהוודיות והמעינות שבסביבה.
בתקופה מאוחרת יותר כשהרומאים כבשו את כל האזור היה שם ישוב גדול, ,בתקופה המוסלמית ישב שם שבט בדואי שהם קיבלו את הזיכיון לתיירות, הם מובילים אשים בכרכרות גמלים סוסים וחמורים.
אנחנו נהנינו מאד מהטיול הזה .אני מצרפת תמונה מפטרה.

החיים ביפו

בס"ד 09\02\22

סיפור מהחיים

כשעלינו ארצה בשנת 1948 בהתחלה היינו במעברה ברעננה שאז הייתה מושבה קטנה.

כיון שאבא היה מעל גיל חמישים אפשרו לנו לחפש מגורים ביפו, הרבה מתושבי יפו הערבים ברחו כיון שהם פחדו מפני שהם השתתפו בפרעות ובמלחמה נגד הישוב היהודי.
כאשר אנחנו הגענו ליפו כבר לא היו בתים שלמים רק חורבות, בכל אופן אנשי הסוכנות עזרו בכך שהם הלוו כספים לשיפוץ, אבא חיפש בית בשבילנו ואז הוא ראה את הבית שלאחר מכן גרנו בו,
זה היה בניין הסורייה שזה היה בית המשפט בזמן האנגלים ובו שפטו את אנשי לחי ואצל שתפסו אותם ובית הסוהר היה ממול, בכל אופן האצל החנו משאית תפוזים וחומר נפץ בצד הבניין ופוצצו חלק ממנו.
הקומה העליונה הייתה ללא חלונות ודלתות וללא גג, היו שם שלוש דירות, אבא בחר את המרכזית שזה היה חדר גדול עם רצפת שיש אפור שהפכנו אותו לשני חדרים.,ושם גרנו עד שהתחתנתי וגרנו ברמת גן,
ההורים התגוררו שם עוד מספר שנים .כיום הבית אטום ולא גרים בו.

הבית שלנו נמצא בצד שמאל מהשעון.


תמונה מהאינטרנט


תמונה מהאינטרנט

סיפור מהחיים ותמונת רכבת

כשנגמרה המלחמה העולמית השנייה, הייתי בת 6 ,נסענו ברכבת מרוסיה לפולין במשך כמה חדשים , בדרך הרכבת עצרה לכמה זמן לכל מיני מטרות ,באחת התחנות הנשים ירדו לכבס והילדים שיחקו ,ואז הילדים ביקשו ממני לקטוף סירפדים, כיוון שהייתי קטנה ולא היכרתי סירפדים קטפתי אותם וכשהם צרבו מאד רצתי אל אימי בבכי.

הבת שלי המורה טובה

הבת שלי טובה נולדה כשהייתי בת 18, היא היתה תינוקת חמודה, בכיתה א' היא למדה באשדוד שגרנו שם באותו זמן.

בבית הספר היה לה כבר כשרון אמנותי ,לכן היא למדה בתלפיות במגמה לאמנות ומשם לסמינר ,אחרי שהיתה בשנת שרות בבית החולים שערי צדק.

ומאז שסיימה את הסמינר היא מלמדת אמנות ומחשבים שהשתלמה בהם במשך כל שנותיה כמורה מוערכת וגם סיימה את לימודיה לתואר שני.